באדר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

החלטה

ערעור על החלטת כב' הרשם פוני מיום 02/09/09, לפיה ניתנה למשיב (להלן גם – "הבנק"), רשות להתגונן מפני תביעה שהגיש נגדו המערער על סך של 45,383 ₪.

בין המערער למשיב נכרת הסכם לפיו המערער ימסור למשיב ערבות בנקאית בסך 33,000 ₪ וערבות אישית נוספת בסך של 70,000 ₪, להבטחת אשראי שיעניק המשיב לאחד – דוד אבו. בערבות הבנקאית ובערבות האישית נכתב במפורש כי הן ניתנות להבטחת האשראי החדש שינתן לאחר חתימת הערבויות. הערבויות נמסרו לפי ההסכם. לימים נוצרה בחשבונו של אבו יתרת חובה, ולכן המשיב חילט ביום 16/03/03 את הערבות הבנקאית ובמקביל הגיש תביעה נגד המערער בגין הערבות האישית. תביעת המשיב נדונה בפני כב' סגן הנשיא כרמל ונדחתה. המערער סבור שהיא נדחתה משום שהתקבלה טענתו לפיה המשיב לא העמיד אשראי חדש כמובטח. על כן, המערער הגיש את התביעה שלפניי בגדרה הוא טוען כי משום שהמשיב לא העמיד אשראי חדש הוא חייב להחזיר למערער גם את סכום הערבות הבנקאית. המשיב הגיש בקשת רשות להגן בה הוא טען כי לאחר מתן הערבויות כן הועמד לאבו אשראי, ולפיכך המשיב היה רשאי לחלט את הערבות הבנקאית לאחר שאבו לא פרע את האשראי החדש. המשיב הוסיף וטען בבקשתו כי התביעה שהגיש בנוגע לערבות האישית יוצרת השתק פלוגתא לטובתו, שכן בפסק הדין נקבע שהמשיב כן העמיד אשראי כמובטח.

ביום 02/09/09 החליט כב' הרשם פוני ליתן למשיב רשות להתגונן. בהחלטתו הבהיר כב' הרשם כי הוא ער לכך שהתביעה שהגיש המשיב נדחתה. חרף זאת קבע כב' הרשם כי לא נסתרה טענת המשיב לפיה האשראי החדש הועמד כמובטח ועל כן ניתנה הרשות להתגונן.

המערער טוען כי הרשם הנכבד טעה בהחלטתו משום שהמשיב מנוע מלטעון שהעמיד אשראי חדש לאחר שטענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בהליך הקודם. לטענת המערער הכרעת בית המשפט חלוטה ולכן הבנק אינו רשאי למחזר שוב את אותן הטענות שטען בעבר.

המשיב מדגיש כי פסק דינו של כב' השופט כרמל עוסק בערבות האישית ולא בערבות הבנקאית שהיא נשוא דיוננו. המשיב חוזר וטוען כי בפסק הדין דווקא נפסק שכן הועמד אשראי חדש לאחר מתן הערבות הבנקאית, וקביעה זו מהווה השתק פלוגתא נגד המערער.

העולה מן המקובץ הוא, שהמחלוקת בין הצדדים מתייחסת לשאלה האם קביעותיו של כב' השופט כרמל יצרו מעשה בית דין לטובת המערער או לטובת המשיב דווקא. הצדדים אינם חולקים על כך שקביעותיו של כב' השופט כרמל יכולות לשמש מעשה בית דין לפי הכללים שנקבעו בפסיקה. המחלוקת מתמקדת בתוכן הקביעות, ולכן נסקור להלן את שנקבע בפסק הדין.

כאמור, המערער העמיד שתי ערבויות לרשות המשיב; האחת – ערבות בנקאית מיום 19/03/01 אשר בה נרשם: "הבטחת אשראי חדש מיום 19/03/01", והשניה – ערבות אישית מיום 10/05/01 שבה נרשם: "עבור אשראי שינתן לאחר חתימת ערבות זו". ההתדיינות בפני כב' השופט כרמל נגעה לערבות האישית בלבד, שכן את הערבות הבנקאית הבנק חילט. בסעיף 6 לפסק הדין הגדיר כב' השופט כרמל את השאלות שהצריכו את הכרעתו:

"באשר לנתבע 1 (אבו – א.ר.), שלא חלק על קיומו של חוב כספי לתובע, אלא רק על גובהו של החוב, יש לבחון את השאלה האם עמד התובע בהתחייבויותיו, ואכן העמיד אשראי חדש ונוסף בחשבונו של הנתבע 1 כפי שהתחייב.

באשר לנתבע 2 (המערער דכאן – א.ר.), יש לבחון האם הוא ערב לחוב הנתבע. משמע, האם החוב הנתבע מקורו באשראי חדש שניתן לאחר מועד חתימת הערבות. בכלל זה יש לקבוע מהו המועד שבו ניתנה הערבות".

בסעיף 7 לפסק הדין קובע כב' השופט כרמל כי המשיב לא התחייב להעמיד לאבו אשראי מסוג מסוים דווקא:

"אלא מדובר באשראי כללי, אשראי שהועמד לזכות הנתבע 1 ושימש אותו בפועל, לרבות באופן של משיכות בכרטיסי אשראי, תשלומי משכנתא, משיכות כספים במזומן או באמצעות שיקים, משיכות שיקים בסכומים גבוהים במיוחד"

בסעיף 10 לפסק הדין קובע כב' השופט כרמל כי:

"מחודש אפריל ואילך המשיך הנתבע 1 לנהל את חשבונו כרגיל, ובכלל זה כובדו הוראות הקבע שנתן, חיובי כרטיסי האשראי שלו, תשלומי משכנתא, שיקים רבים, וכן אפשר לו התובע למשוך סכומי כסף שונים במזומן... בכלל זה העמיד התובע לנתבע 1 סדרה של הלוואות גישור שבאמצעותן הוזרמו עשרות אלפי שקלים בכל הלוואה לחשבונו של הנתבע 1... הדרכים הללו מתאימות להגדרה המשפטית של המונח אשראי...".

בסעיף 10 לפסק הדין קובע כב' השופט כרמל כי בפברואר-מרץ 2002 העמיד המשיב לרשות אבו קו אשראי נוסף בסכום של 427,000 ₪. כמו כן, בסעיף 13 לפסק הדין קובע כב' השופט כרמל כי עוד בחודש אפריל 2001 העמיד המשיב לאבו קו אשראי בסך של 100,000 ₪. לנוכח הקביעות האמורות היה על כב' השופט כרמל להתמודד עם השאלה האם החוב שתבע המשיב מהמערער בגין הערבות האישית נוצר כתוצאה מקו האשראי בסך 100,000 ₪ מחודש אפריל 2001, או מהאשראי השוטף שהועמד בחשבון אבו בנוסף לקו האשראי הנ"ל. ונסביר, לשאלה זו היתה חשיבות מכרעת בתביעה שבה דן כב' השופט כרמל משום שהערבות הבנקאית נחתמה ביום 19/03/01, ואילו הערבות האישית נחתמה רק ביום 10/05/01. יוצא אם כן, שהמערער חב מכוח הערבות האישית רק בגין חוב שנוצר כתוצאה מאשראי שניתן לאחר חתימתה. בסופו של דבר קבע כב' השופט כרמל כי המשיב לא הציג ראיות בדבר חלוקת החוב ככל שזו נוגעת לכל אחד מהאשראים, ולכן תביעת הבנק נדחתה.

העולה מן המקובץ הוא שהמשיב רשאי גם רשאי לטעון בהליך שבפניי כי הוא העמיד את האשראי כמובטח. לא זו אף זו, אלא שפסק דינו של כב' השופט כרמל יצר פלוגתא פסוקה לטובת הבנק בנושא זה, ובוודאי שהוא לא יצר פלוגתא פסוקה נגד הבנק.

המערער טוען כי בפסק הדין של כב' השופט כרמל נקבע, על סמך הודאת המשיב, כי הערבות האישית והערבות הבנקאית חד הן. עיינתי בציטוטים השונים אליהם הפנה המערער בסעיפים 8-7 לתשובתו ואני סבור שאין בטענתו ממש. כב' השופט כרמל לא נדרש לדון בערבות הבנקאית, וקביעתו לפיה שתי הערבויות ניתנו יחדיו לאותה מטרה אינה מלמדת שלדעתו דין שתי הערבויות כדין ערבות אחת. אילו סבר כב' השופט כרמל שמדובר באותה ערבות אזי הוא היה פטור מלדון בשאלה איזה חוב יש לייחס לאיזה אשראי. אשר לציטוטים שהביא המערער מפי נציג המשיב – מר שמיר – בחקירתו הנגדית בדיון בבקשת הרשות להגן; מדובר בציטוטים חלקיים שכן הנציג הבהיר בחקירתו כי לשיטתו:

"ערבות אישית הבטיחה חוב וערבות בנקאית הבטיחה חוב. זה שתי ערבויות שונות"

(עמ' 1 ש2 16-15).

אכן, מר שמיר אמר בהמשך חקירתו כי הוקם קו אשראי ביום 15/06/01, ברם בסעיף 22 לתצהירו הבהיר מר שמיר כי ערך קו אשראי הינו נכון ליום 01/04/01, ודבר זה מתיישב עם פסיקתו הברורה של כב' השופט כרמל כפי שצוטטה לעיל.